בעת יצירת רשת ביתית אלחוטית, יש לשים לב במיוחד לאבטחת הרשת. וזו דרישה מבוססת, אם לא נצפתה, אתה יכול לעורר חיבור לא מורשה ממשתמש צד שלישי. אילו סוגי הגנה לרשתות Wi-Fi קיימים כיום?
שיטת ההגנה הוותיקה ביותר נקראת Wired Equivalent Privacy, שמייצג בקיצור WEB. שיטה זו הומצאה בשנת 1997 והתבססה על צופן RC4. במהלך הפעולה, כל הנתונים שזורמים דרך הצופן הוצפנו באמצעות מפתח 40 או 104 סיביות, ומשתנה 24 סיביות נוסף למפתח כדי להכפיל את האפקט הזה. השיטה טובה למהירותה ולעומס הנמוך שלה, אך יש גם חסרון בדמות אי אמינות הנתונים. במילים אחרות, אם אתה משתמש בתוכנה מיוחדת (תוכנה), המשתמש יוכל לעקוף הגנה כזו לזמן מה ולהתחבר ל- Wi-Fi.
באופן כללי, חוסר אמינות ההגנה הניע את האדם ליצור משהו אמין יותר. ואז, בשנת 2004, אדם פיתח Wi-Fi Protect Access, או WPA. שיטה זו, בניגוד לקודמתה, ניגשה להגנה על נתונים באופן מקיף, כלומר השתמשה במספר טכנולוגיות במקביל.
ואז הגיע תקן בשם WPA2, השונה מ- WPA ברמת אבטחה גבוהה יותר, ואבטחה זו מוצדקת על ידי שימוש בתקן הצפנה מודרני בשם AES.
האפשרות האמינה, הפשוטה והבטוחה ביותר להגנה על רשתות ביתיות היא שימוש ב- WPA2-PSK, שהוא שינוי פשוט של שיטת WPA2. כאשר משתמשים בשיטת הגנה זו, רק המשתמש שיכניס סיסמה התואמת את הסיסמה השמורה במסד הנתונים יקבל גישה לרשת.
יש לשים לב במיוחד לסיסמה עצמה, כלומר לאורכה ולסמליה. האורך המינימלי האפשרי הוא 8 תווים, והכי טוב יהיה לכלול מספרים, אותיות אותיות וסימני פיסוק בתווים אלה כדי להקשות על הסיסמה לנחש. כמובן שאפשר להגדיל את אורכו וככל שהוא ארוך יותר, כך טוב יותר.
כמו כן, אין לעקוף שיטות הגנה אחרות, כגון סינון כתובות MAC, בהן רק מכשירים שכתובת ה- MAC האישית שלהם נמצאת ברשימה יזכו לגישה לרשת.
